אוֹ ייָבֹא כְּהָדָא אֵין נוֹטְעִין וְאֵין מַבְרִיכִין וְאֵין מַרְכִּיבִין עֶרֶב שְׁבִיעִית פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְאִם נָטַע אוֹ הִרְכִּיב אוֹ הִבְרִיךְ יַעֲקוֹר. לֹא עָקַר פֵּירוֹתָיו מַה הֵן. רִבִּי בָּא רִבִּי אִמִּי הֲווֹן יְתִיבִין בְּצוֹר אָתָא עוּבְדָּא קוֹמֵיהוֹן הוֹרֵי רִבִּי אִילָא יִשְׁפְּכוּ פֵּירוֹתָיו. אָמַר רִבִּי בָּא אֲנִי לֹא נִמְנֵתִי עִמָּהֶן בַּעֲלִייָה. נָֽפְקִין וְשָֽׁמְעוּן רִבִּי יוֹנָה וְרִבִּי יִצְחָק בַּר טֶבֶלַיי בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר אֵין מְחַדְּשִׁין עַל הַגְּזֵירָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי רִבִּי יִצְחָק בַּר טֶבֶלַיי בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר אֵין מוֹסִיפִין עַל הַהֲלָכָה.
Pnei Moshe (non traduit)
ור' יוסי וכו'. אמר בלשון אחר אין מוסיפין על ההלכה וכלומר אף אם הלכה היא ולא גזירה בעלמא אין מוסיפין להחמיר עוד עליה ודי במה שקבלו חכמים להחמיר שלא ליטע לכתחלה ואם נטע יעקור האילן אבל אם לא עקר אין לנו להוסיף ולאסור הפירות וא''כ הה''ד נמי הכא דדי במה שאסרו חכמים לכתחלה שלא למשכן או להרהן ואם עבר אין לנו לקנסו:
כֵּיצַד אֵין מֲמַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ הַנִּכְנָס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ אַל יְמַשְׁכֵּן מַעֲשֵׂר שֵׁינִי שֶׁלּוֹ. תַּנֵּי וְלֹא מַרְהִינִין אוֹתוֹ וְלֹא יִתְּנֶינּוּ לְחֶנְוָונִי שֶׁיֹּאכַל עָלָיו. 2a עָבַר וּמִישְׁכֵּן עָבַר וְהִירְהֵן. ייָבֹא כְּהָדָא הָאוֹכֵל מַעֲשֵׂר שֵׁינִי שֶׁלּוֹ בֵּין שׁוֹגֵג בֵּין מֵזִיד יִצְעַק לַשָּׁמַיִם דִּבְרֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. רִבִּי אוֹמֵר שׁוֹגֵג יִצְעַק לַשָּׁמַיִם מֵזִיד יַחְזְרוּ דָמָיו לִמְקוֹמָן. וְאִם הָיוּ מָעוֹת. שׁוֹגֵג יִצְעַק לַשָּׁמַיִם מֵזִיד יַחְזְרוּ דָמָיו לִמְקוֹמָן דִּבְרֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. רִבִּי אוֹמֵר בֵּין שׁוֹגֵג בֵּין מֵזִיד יַחְזְרוּ דָמָיו לִמְקוֹמָן. רִבִּי זְרִיקָה בְשֵׁם חִזְקִיָּה הֲלָכָה כְּרִבִּי בְּמָעוֹת וּכְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בְּפֵירוֹת. אָמַר רִבִּי ייִלָא מַעֲשֶׂה הָיָה וְהוֹרוּ כְרִבִּי בְּמָעוֹת.
Pnei Moshe (non traduit)
ר' זריקא. כלומר ואמר ר' זריקא דהלכה כר' במעות וכרשב''ג בפירות וכן אמר ר' אילא דמעשה היה והורו כרבי במעות והשתא בענין הבעיא דילן שעבר ומשכן או הירהן מי נימא דתליא נמי בפלוגתא דהני תנאי ולחלק בין שוגג למזיד או דנימא דהאי עבר ומשכן או הירהן יבוא כהדא דאמרינן לעיל בפ''ב דשביעית בהלכה ו' על האי מתני' אין נוטעין וכו' יעקור את האילן ואיבעיא לן התם אם לא עקר את האילן פירותיו מה הן באכילה וקאמר עלה ר' בא וכו' והתם גריס ר' בא ור' אילא הוון יתיבין בצור וכן הוא לקמן ובא מעשה כזה לפניהם והורי ר' אילא ישפכו פירותיו לחוץ שאסורין הן ואמר לו ר' בא אני לא נמניתי בעליה עם החבירים לאסרן אלא נצא לחוץ ונלמד. ה''ג התם כלומר נשאל משאר החברים מה הן אומרים בדבר. הזה ונפקו ושמעו ר' יונה וכו' דקאמר אין מחדשין על הגזירה דנטיעה גופה גזירה היא כדאמרינן התם מפני החשד שלא יאמרו בשביעית הוא שנטע:
רבי אומר שוגג יצעק לשמים מזיד יחזרו דמים למקומן. כלומר שצריך ליטול דמיו כפי מה שאכל ולהעלותן לירושלים ואם היו מעות של מעשר שחילל הפירות עליהן ואכלן בתורת חולין שוגג יצעק לשמים ומזיד יחזרו דמיו למקומן לפי שבמעות מעשר יש לו ליזהר ביותר שכבר חילל הפירות עליהן על מנת שיעלה אותן לירושלים ויוציאן שם לאכול בתורת מעשר והוא עבר במזיד להוציאן ולאכלן כאן:
רבי אומר. במעות דחמירי בין בשוגג בין במזיד צריך להחזיר הדמים מה שאכל ולהעלותן למקומן:
כיצד אין ממשכנין אותו וכו'. תוספתא שם:
תני. שם ולא מרהינין אותו. כדמפרש התם כיצד אין מרהינין אותו לא יאמר לחבירו הילך מעשר זה ויהא בידך ותן לי עליו חולין דכל שהוא בשעת הלואתו שנותן בידו ליתן לו עליו מעות או כיוצא בזה נקרא הרהון וכל שאינו בשעת הלואתו אלא נוטל ממנו בשביל החוב שהוא חייב לו נקרא משכון:
עבר ומשכן עבר והירהן מהו. מי אמרינן דיבוא כהדא פלוגתא דתני בתוספתא פ''ג ובתוספתא הגי' בפלוגתא דרישא בהיפך וגי' דהכא עיקרית כדמוכח מדלקמן. ובתוספתא דפוס חסר הסיפא ואם היו מעות וכו' ובתוספתא כתיבת יד אשר לפני כתובה היא:
האוכל מעשר שני שלו. בתורת חולין בין בשוגג בין במזיד יצעק לשמים שימחול לו וא''צ להחזיר הדמים שהיו שוין ולהעלותן לירושלים:
רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי זְעִירָא מִן מַה דְתַנֵּי אֵין מֲמַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ וְלֹא מַרְהִינִין אוֹתוֹ הָדָא אָֽמְרָה עָבַר וּמִישְׁכֵּן עָבַר וְהִרְהֵין קוֹנְסִין בּוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
ר' יעקב בר אחא בשם ר''ז. פליג אהא אלא מן מה דתנינן אין ממשכנין אותו ולא מרהינין אותו הדא אמרה וכו'. כלומר מדחשיב להו בהדי אינך דמדינא אסור ש''מ דאף בדיעבד אם עבר ומשכן או הירהן קונסין אותו ומוציאין אותו מיד זה:
וְלֹא שׁוֹקְלִין כְּנֶגְדּוֹ מָעוֹת אֲפִילוּ סֶלַע שֶׁלְחוּלִין לַעֲשׂוֹת סֶלַע שֶּׁלְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. הָיָה לוֹ סֶלַע שֶּׁלְמַעֲשֵׂר וְהִיא מְסוּייֶמֶת לוֹ מַהוּ שֶׁיִּשְׁקוֹל כְּנֶגֶד הַסֶּלַע שֶּׁלְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֲחֶרֶת וּתְהֵא מְסוּייֶמֶת לוֹ. הָאַחִין שֶׁחָֽלְקוּ מַהוּ שֶׁיִּשְׁקְלוּ זֶה כְנֶגֶד זֶה.
Pnei Moshe (non traduit)
האחין שחלקו. מעשר שני שהניח להן מורישיהן מהו שישקלו זה כנגד זה כדי שיהיו החלקין שוין ולא איפשיטא:
היה לו סלע של מעשר והיא מסוימת לו. שיודע שיש בו המשקל מהו שמותר לו לשקול אותו כנגד הסלע אחרת של מעשר שני כדי שתהא גם הסלע האחרת מסוימת לו דשמא לא אסרו אלא לשקול סלע של חולין כנגדו ואפילו רוצה לחלל בו מע''ש אחר אבל הכא כיון דשתיהן מעשר שני מותר או דילמא לא שנא ולא איפשיטא:
ולא שוקלין כנגדו מעות ואפי' סלע של חולין לעשות סלע של מע''ש. כלומר אפי' מתכוין הוא מה ששוקל כנגדו הסלע של חולין לידע אם יש בו המשקל וכדי לעשות אותו הסלע מעשר שני שיחלל מע''ש אחר עליו אסור ודברי התוספתא הן שם וגריס הכי ולא שוקלין כנגדו דינרי זהב אפילו לחלל עליהן מעשר שני והיינו הך:
תְּנָן לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ בִּירוּשָׁלֵם הָא לָךְ יַיִן וְתֵן לִי שֶׁמֶן. הָא לָךְ שֶׁמֶן וְתֵן לִי יַיִן. אֲבָל אוֹמֵר לוֹ הָא לָךְ יַיִן שֶׁאֵין לָךְ יַיִן הָא לָךְ שֶׁמֶן שֶׁאֵין לָךְ שֶׁמֶן. הָא לָךְ יַיִן שֶׁאֵין לִי שֶׁמֶן הֲווֹן בָּעֵיי מֵימַר אָסוּר. אַשְׁכַּח תַּנֵּי מוּתָּר. וְאֵינוֹ אָסוּר מִשּׁוּם חֲלִיפִּין. מִכֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מִמֶּנּוּ בְּדִין אֵין אֵילּוּ חֲלִיפִּין. וְלֵיידָא מִילָּא אָמַר הָא לָךְ יַיִן שֶׁאֵין לִי שֶׁמֶן. דְּאִילּוּ הֲוָה לִי מְשַׁח הֲוִינָא מִיתַּן לָךְ.
Pnei Moshe (non traduit)
דאלו הוה לי משח הוינא מיתן לך. אילו היה לי שמן הייתי נותן לך שמן עכשיו שאין לי שמן אני נותן לך יין והלכך אפי' נתן לו הלה שמן אין זה חליפין:
וליידא מילא אמר הא לך יין שאין לי שמן. אסוקי מילתא הוא כלומר דאמרינן ולאיזה דבר אמר לו כן שאין לי שמן כך הוא כוונתו לומר:
הא לך יין שאין לי שמן. בזה יש לומר דהוי כאומר תן לי בשבילו שמן ולפיכך הוון בני הישיבה בעי מימר אסור דהוי כחליפין והדר אשכח תני בהדיא מותר כדתני בתוספתא והבאתיה במתני' ופריך ואינו אסור משום חליפין דהא [הוי] כאומר ותן לי שמן בשביל היין ומשני דמכיון שאינו יכול להוציאו ממנו בדין את השמן שהרי לא על מנת כן נתן לו את היין אלא אם ירצה הלה ליתן לו שמן הוא נותן לו לפיכך אין אלו חליפין:
תני. בחדא ברייתא לא יאמר אדם וכו' כדתנן במתני' אבל אומר לו הא לך יין שאין לך יין הא לך שמן שאין לך שמן כלומר שזה אומר לו הא לך יין שאין לך יין והלה יכול לומר לו הא לך שמן שאין לך שמן דמכיון דלא א''ל הא לך יין ותן לי שמן אע''פ שזה נותן לו השמן בשביל שנתן לו היין לא הוי חליפין:
רִבִּי אַבָּא בַּר יַעֲקֹב בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן נֶאֱמַר כָּאן לֹא יִגָּאֵל. וְנֶאֱמַר בְּחֶרְמֵי כֹהֲנִים לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל. מַה לֹא יִגָּאֵל הָאָמוּר בְּחֶרְמֵי כֹהֲנִים אֵינוֹ לֹא נִמְכַּר וְלֹא נִגְאַל. אַף לֹא יִגָּאֵל הָאָמוּר כָּאן אֵינוֹ לֹא נִמְכַּר וְלֹא נִגְאַל. רִבִּי יַעֲקֹב דְּרוֹמִייָה בָּעֵא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי כְּלוּם כְּתִיב בִּבְכוֹר לֹא תִפָּדֶה בְּבַעַל מוּם. מַעֲשֵׂר בְּהֵמָה לֹא חִלְּקָה הַתּוֹרָה בֵּין חַי בֵּין שָׁחוּט בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם.
Pnei Moshe (non traduit)
כלום כתיב בו לא תפדה בבעל מום. כצ''ל כלומר דהאי לא יגאל הא לא כתיב אלא גבי תם וילפינן איסור מכירה מחרמים אבל בעל מום מנא לן ומשני דמעשר בהמה לא חלקה התורה וכו' ויש לפרש גם לפי גי' הכתובה בספרים כלום כתיב בבכור משום דמקרא דמעשר בהמה לא מצי פריך דאימא לך דהאי קרא דלא יגאל בבעל מום נמי משתעי דהא דכתיב והיה. הוא ותמורתו וגו' ל''ק דהאי בעל מום נמי עושה תמורה כדתנן בפ''ק דתמורה והלכך פריך מלא תפדה דגבי בכור דודאי לא משתעי אלא בתם וא''כ נילף נמי לא יגאל דגבי מעשר דהוא לא תפדה מהאי לא תפדה דבכור דדוקא בתם הכתוב מדבר ומשני דגבי מעשר בהמה לא חלקה התורה וכו' מדמשנה הכתוב לומר בו לא יגאל וכדי למילף מחרמים לאיסור מכירה ש''מ דלא דרשינן ביה אלא לחומרא דהכי גלי קרא:
ר' אבא בר יעקב וכו'. לפרש טעמא דמעשר בהמה אינו נמכר כדפרישית במתני':
הַשָּׁחוּט מוּתָּר. תַּנֵּי דְבֵי רִבִּי יַנַּאי לֹא שַׁנְייָא בֵּין חַי בֵּין שָׁחוּט בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם. וְלֵיי דָא מִילָּה תְּנָן חַי וְלֹא שָׁחוּט. כְּגוֹן נִיתְנֵי דְבַתְרָהּ הַבְּכוֹר מוֹכְרִין אוֹתוֹ תָּמִים חַי וּבַעַל מוּם חַי וְשָׁחוּט.
Pnei Moshe (non traduit)
בגין דניתני דבתרה. בשביל דתני בסיפא הבכור וכו' תנא נמי ברישא תמים חי:
וליידא מילה. ולאיזה דבר תני חי ולא תני שחוט:
תניי דבי ר' ינאי. פליגי דל''ש בין חי בין שחוט וכו':
גמ' השוחט. אם שחטו. למעשר בהמה מותר למכרו דקסבר חי דוקא קתני:
אֲבָל נוֹתְנִין זֶה לַזֶּה מַּתְּנַת חִנָּם. מַתְנִיתִין דְּרִבִּי מֵאִיר דּוּ רִבִּי מֵאִיר 2b אָמַר אֵין מַתָּנָה כְּמֶכֶר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא הָכָא כְּהָדָא דְתַנֵּי. הָיָה אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵירוֹ מַה אָכַלְתָּ הַיּוֹם וְהוּא אוֹמֵר לוֹ קַיִץ וְהָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא בְּכוֹר. מַה הַקַּייִץ נִמְכַּר בְּזוֹל. אַף הַבְּכוֹר נִמְכַּר בְּזוֹל. הָיָה אוֹמֵר לוֹ מָן וְהָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא מַעֲשֵׂר שֵׁינִי. מַה הַמָּן נִיתַּן בְּמַתָּנָה אַף מַעֲשֵׂר שֵׁינִי נִיתַּן בְּמַתָּנָה. הָתִיבוּן הֲרֵי מַעֲשֵׂר בְּהֵמָה דִּבְרֵי הַכֹּל אֵינוֹ נִמְכַּר וְאַתְּ אָֽמְרָת נִיתַּן בְּמַתָּנָה. אַף זֶה נִיתַּן בְּמַתָּנָה. רִבִּי מָנָא לֹא אָמַר כֵּן אֶלָּא כְּרִבִּי יוּדָה דְּרִבִּי יוּדָה אָמַר עָשָׂה אוֹתוֹ כִּנְכָסָיו. הָתִיבוּן הֲרֵי מַעֲשֵׂר בְּהֵמָה דִּבְרֵי הַכֹּל אֵינוֹ כִּנְכָסָיו וְאַתְּ אָמַר נִיתַּן בְּמַתָּנָה. אַף זֶה נִיתַּן בְּמַתָּנָה.
Pnei Moshe (non traduit)
התיבון. על ר' מנא הרי מעשר בהמה וכו' כדלעיל אלא דד''ה הוא:
ר' מנא לא אמר כן. כר' יוסי לאוקמי המתני' כדברי הכל אלא הסיפא כר' יהודה דעושה מעשר שני כנכסיו דס''ל ממון הדיוט הוא וברישא לענין מכירה מודה ר' יהודה כדאמרי' לעיל שיהיו הכל זקוקין למחיצתן אבל הכא דבירושלים מיירי לפיכך מתיר במתנה ולר''מ דאוסר במכר מדינא אוסר נמי במתנה:
התיבון. לסיוע לר' יוסי הרי מעשר בהמה דברי הכל אינו נמכר כדתנן במתני' דלקמן ואפ''ה את אמרת דמותר ליתן במתנה לדברי הכל אף זה מע''ש ניתן במתנה לדברי הכל אף על פי שאסור למכרו:
היה אומר לו מן. ואם זה השיב מן אכלתי היום היה יודע והבין זה שמע''ש הוא שאכל ומה שאמר לו מן לפי שכשם שהמן ניתן במתנ' לישראל במדבר כך מע''ש ניתן הוא במתנה אע''פ שאסור למכרו כך היו דרכם של אנשי ירושלים לדבר ברמיזה שמעינן מיהת מהאי ברייתא דמותר ליתן מעשר שני במתנה:
היה אומר אדם לחבירו. כך היה מנהגם בירושלים שהיה אומר אדם לחבירו מה אכלת היום והוא אומר לו קיץ של תאנים והיה יודע זה והבין שהוא בכור מה שאכל הלה ומה שאמר לו קיץ לפי שהבכור בשרו בזול שאינו נשקל בליטרא ואין מוכרין אותו באיטליז כשאר בשר כדתנן ריש פ''ה דבכורות ולפיכך הוא בזול כקיץ הזה שהוא בזול:
אמר ר' יוסי. דלא היא דלא בעינן לאוקמי להך סיפא כר''מ אלא דברי הכל הוא הכא דכ''ע סברי דהמתנה מותרת במעשר שני כהדא ברייתא דתני בהדיא דמע''ש מותר ליתן אותו במתנה:
אבל נותנין וכו'. ומפרש לה האי ש''ס להאי סיפא לבבא בפני עצמה וארישא קאי דקתני אין מוכרין אותו אבל במתנה מותר והלכך מוקי להמתני' כולה כר''מ דר''מ אמר אין המתנה כמכר לעיל בריש פ''ב דמעשרות לענין קביעות וקס''ד דדין דמעשר שני דמיא לדין קביעות מעשרות דהתם דכמו דר''מ קאמר לעיל דאין המתנה קובעת למעשרות כשם שהמקח קובע כך הוא מחלק הכא דהמכר אסור במעשר שני והמתנה מותרת:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source